המדריך למפות ניווט טיפוגרפיות לניווט בשטח

מתכננים טיול בטבע? מתכוננים לניווט צבאי או ספורטיבי? או אפילו אם אתה סתם מחפשים דרך לגוון ולהימנע מעט מהקול הרובוטי של הוויז בטלפון, תמיד כדאי לדעת ולהכיר את הכלי הטוב ביותר להתמצאות וניווט בשטח – מפת הניווט (מפה טופוגרפית).

לכל אורך ההיסטוריה נעשה שימוש במפות מסוגים שונים, החל ממטרות אומנות ודת, ועד לשימושים צבאיים ואזרחיים. בעת העתיקה המפות שורטטו ביד, כך שמידת הדיוק שלהן הייתה תלויה במידה רבה בממפה ובכלים שעמדו לרשותו. כיום, בזכות פיתוחים טכנולוגיים כגון לווינים ומטוסי צילום, רוב מפות הניווט נעשות באופן ממוחשב, כך שניתן למצוא מפות ניווט של רוב השטחים בעולם.

קריאת מפה, וקריאת מפת ניווט בפרט, הן יכולות חשובות שאנו נוטים להמעיט בערכן. על אף שקיימות מערכות ניווט אוטומטיות מבוססות GPS הנמצאות בהישג היד של כולנו, בשטח עצמו, אין תחליף למפת הניווט הקלאסית.

בדף זה נסכם את העקרונות הבסיסיים של קריאת מפת ניווט והתמצאות בה, נלמד להכיר את המשותף לכל המפות, ואפילו נעבור על כמה טיפים לאלופים בניווט.

הצפון

הקושי הראשון בו ניתקל כאשר נחזיק את מפת הניווט, הוא כיצד יש להחזיק אותה ולאן יש להפנות אותה? הרי אנחנו תמיד רוצים שהפריטים המסומנים על המפה יהיו בכיוון ובזווית המתאימה למיקומם בשטח. לשם כך דרושה נקודת ייחוס אחידה לכל מפות הניווט, אשר נקבעה ככיוון הצפון. המשמעות היא, שכל מפת ניווט תפנה לכיוון צפון, ועל גביה יסומן כיוונו של הצפון ושושנת הרוחות. כלומר, כאשר נחזיק את המפה מולנו, והכיתובים השונים על גבי המפה יהיו ישרים ואופקיים, אז החלק העליון של המפה הוא בכיוון צפון, והחלק התחתון של פונה לכיוון דרום. ברגע שנפנה את כיוון חץ הצפון שעל המפה לכיוון הצפון, המפה תהיה "מיושרת" ביחס לשטח. כך למשל, ברגע שהמפה מוצפנת פריטים המסומנים מצד ימין שלכם במפה, יופיעו גם בצד ימין שלכם בשטח. הצפנת המפה מאפשרת לכם לקרוא את המפה באופן נכון, ומונעת בלבול ואת התחושה המוכרת של חוסר כיוון ודיסאוריינטציה. לכן, הצפנת המפה היא הצעד הבסיסי והחשוב ביותר בקריאת המפה! תארו לכם מצב בו תגיעו לצומת שבילים שבה עליכם לבחור את השביל הנכון. אם פתחתם את המפה מבלי להצפין אותה, ייתכן והיא תהיה הפוכה, ואתם עלולים לבחור בדיוק את השביל שכיוונו הפוך!

לאחר שסיכמנו כי יש להצפין את המפה, עלינו להבין איך עושים זאת, או במילים אחרות – איפה הצפון?. ישנן כמה דרכים למצוא את הצפון – שימוש בשמש או בשעון שמש, שימוש בצל, שימוש בירח, שימוש בכוכב הצפון או אפילו הצפנה לפי פריטים גדולים ובולטים בשטח כמו הים ממערב. כל אלה הן שיטות למציאת הצפון, אשר מידת הדיוק שלהן מספיקה בכדי להצפין את המפה ולנווט. אך השיטה המדויקת והנפוצה ביותר למציאת כיוון הצפון, היא בעזרת מצפן מגנטי. המצפן בנוי ממחט מגנטית, החופשייה לנוע בתוך מסגרת עגולה, וגודלו מאפשר נשיאה נוחה בכיס או על היד. המחט במצפן עשויה מחומר מגנטי, ולכן היא נעה לכיוון שדה מגנטי הנמצא בנוכחותה. כידוע, לכדור הארץ יש שדה מגנטי שכיוונו מדרום לצפון, ולכן כאשר נחזיק את המצפן בצורה אופקית מקבילה לקרקע, הכיוון שהיא תצביע עליו, יהיה (בקירוב טוב מאוד) הצפון.


(בתמונה- מצפן המשמש לניווט ספורטיבי)

למה בקירוב טוב מאוד? כי המצפן מצביע לצפון המגנטי, שהוא שונה מהצפון הגאוגרפי. הצפון המגנטי תלוי בקוטב המגנטי של כדור הארץ, אשר משנה את מיקומו לאורך זמן, ואילו הצפון הגאוגרפי תמיד קבוע – בכיוון הקוטב הצפוני. מכאן, שתמיד יש סטייה של כמה מעלות בודדות בין הצפון המגנטי שמראה המצפן, לבין הצפון הגאוגרפי. בישראל, סטייה זו ניתנת להזנחה ( כ 5 מעלות), אך במדינות צפוניות יותר הזווית בין הצפון הגאוגרפי לצפון המגנטי גדולה, ויש להתחשב בכך במיפוי ובניווט.

קנה מידה

מרכיב חשוב נוסף המופיע בכל מפות הניווט, הוא קנה המידה של המפה. המפה למעשה מציגה "מבט מלמעלה" על פיסת שטח מסוים, וברור לנו כי מלמעלה כל הפרטים נראים קטנים יותר. לכן, גם במפה המודפסת יש הקטנה של הפרטים ביחס מסוים – יחס זה נקבע על פי קנה המידה של המפה. קנה המידה של המפה למעשה היחס הקבוע בין יחידת אורך במפה, ליחידת האורך הזו בשטח, ולכן הוא שומר על הפרופורציה בין הפריטים והמרחקים השונים במפה. קנה המידה מופיע באחד הקצוות של המפה, כיחס בין שני מספרים. קנה מידה נכתב כך: 1:10,000 (בקריאה: אחת לעשרת אלפים). המשמעות של קנה מידה זה, היא שיחידת אורך אחת שנמדדת על המפה, מייצגת מרחק בשטח שגדול פי עשרת אלפים מאותה היחידה. מבלבל קצת נכון? בואו נעשה קצת סדר בעזרת הדוגמא הזו, וגם נראה "טריק" איך להסיק מסקנה מהירה ויעילה מקנה המידה שלנו.
1:10,000, הוא קנה המידה של המפה שזה עתה קיבלנו. גודלה כגודל דף A4, ולכן היחידה הנוחה ביותר לשימוש היא זו המופיעה על סרגל משרדי פשוט – סנטימטרים. לפי קנה, כל סנטימטר של קטע במפה שווה ערך לעשרת אלפים סנטימטרים של מרחק בשטח. כמה הם עשרת אלפים סנטימטרים? המעבר בין סנטימטר למטר הוא חילוק במאה, וקיבלנו שעשרת אלפים סנטימטרים הם למעשה מאה מטרים. והנה לנו נתון יעיל שהפקנו מקנה המידה – כל סנטימטר במפה שקנה המידה שלה הוא 1:10,000, שווה ערך למאה מטרים בשטח.

את התהליך הזה אין צורך לבצע כל פעם מחדש, הטריק הוא פשוט תמיד לחלק במאה את המספר הגדול בקנה המידה, כלומר "להוריד" ממנו את שתי הספרות האחרונות. לדוגמה – בקנה מידה 1:35,000, פשוט נוריד את שני האפסים מימין ונקבל את יחס הסנטימטרים במפה למטרים בשטח – 1:35,000. כלומר, כל סנטימטר במפה שווה ערך לשלוש מאות וחמישים מטרים בשטח.
קנה מידה "גדול" הוא קנה מידה שמבחינה מספרית ערכו קטן יותר, כדוגמת 1:10,000 , 1:7,500 או אפילו 1:5,000, קנה מידה זה הוא כמו צילום מגובה נמוך של השטח – ולכן היחס בין האורכים במפה למרחקים בשטח קרוב יותר ל 1:1. מפה בקנה מידה שכזה, אינה יכולה להתפרש על שטח רב, אלא מתמקדת בשטח מצומצם אשר בו מסומנים פרטים רבים וצפופים בדיוק רב (עצים, שיחים, סלעים ובורות). מפות ניווט בקנה מידה כזה משמשות בעיקר לניווט ספורטיבי, בו יש משמעות לריבוי הפריטים ודיוקם.

קנה מידה "קטן" הוא קנה מידה שמבחינה מספרית ערכו גדול יותר – 1:25,000 או 1:50,000. קנה מידה כזה הוא כמו צילום של השטח מגובה רב – ולכן היחס בין האורכים במפה למרחקים בשטח רחוק מאוד מ 1:1. מפות אלה מציגות שטח נרחב בהרבה, אך מידת הפירוט בהן נמוכה, ומופיעים בהן מעט פריטים נקודתיים. מפות עם קנה מידה שכזה, הן בעיקר מפות ניווט צבאיות, או מפות שבילי טיולים ומסלולים, אשר משמשות לניווט ארוך טווח וממושך.
כמובן שישנן מפות בקנה מידה קטן אף יותר, כמו 1:100,000, אשר נפוץ לשימוש במפות כבישים, אך הקנה מידה האופייני למפת ניווט הוא בטווח של 1:5,000-50,000.

מקרא

אז הבנו איך להחזיק את המפה וכיצד יש להתייחס לאורכים השונים בה, וכעת נצטרך להעמיק במפה עצמה – הקווים, הסימנים והצבעים המופיעים בה. הדבר הראשון שתופס את העין כאשר פותחים מפה, הוא הצבעים הרבים והסימנים המגוונים שמופיעים בה. אך לפני שאני קופצים מיד לפרשנות ולפענוח של הסימנים על המפה כראות עינינו, יש לזכור שהמפה שומרת על חוקיות מסוימת באשר לסימנים בה. חוקיות זו מפורטת במקרא של המפה, שהוא למעשה מעין "מפתח סימנים", המופיע באחת הפינות של המפה. המקרא הוא כמו מילון לקורא – הוא מציג באופן מסודר את כל הצבעים והסימנים שמופיעים במפה, ולצידם תיאור קצר במילה אחת או יותר כל אחד מהם מתאר בשטח. לכל מפה או סוג מפה, יש מקרא ייחודי, כך שתמיד כדאי להסב תשומת לב למקרא, בייחוד אם נתקלים בסימן במפה שאינו מוכר לנו.
למידת המקרא הספציפי של כל מפה יכול להיות מאתגר, אך ליכולת זו יש תפקיד חשוב במהלך הניווט שלנו, והיא מאפשרת לנו לצייר תמונה מוחשית של המסומן על המפה, ולהתאים אותה לשטח.
ברור לנו שהמקרא הוא חשוב, אך גם ברור שלמידת מקרא חדש עבור כל מפה הוא מאמץ מוגזם. זאת מכיוון שעל אף השוני בין סוגי מפות שונים, לקביעת סימוני המקרא יש עקרונות בסיסיים דומים בכל המפות, מה שהופך את פירוש הסימנים לפשוט יותר גם ללא בקיאות במקרא. כך למשל, נהוג להשתמש בצבעים שונים לפריטים בעלי אופי שונה: אדום ושחור משמשים לפריטים מלאכותיים כגון כבישים ועמודי חשמל, כחול משמש לסימון פריטים הקשורים למים כגון נחלים ומעיינות, ירוק משמש לסימון פרטי צמחייה כגון עצים או סבכים והצבע החום משמש לסימון פרטים הקשורים בצורת הקרקע (טופוגרפיה). אלו עקרונות הגיוניים לכל קורא, כך שגם נווטים מתחילים יוכלו לקרוא את המפה, במקרה וחלילה התעלמו לגמרי מן המקרא.

על כל פנים, במידה ואתם מעוניינים להתנסות בניווט עם מפות ניווט מסוג מסוים, כמו ניווט ספורטיבי או מפות של ניווט צבאי, שבהן לרוב המקרא הוא קבוע ולא משתנה, כדאי ללמוד מראש את סימני המקרא באופן כללי ואת הסימנים הייחודיים למפה במיוחד.

קווי גובה

אם עד עכשיו עסקנו בתכסית של השטח – מה שנמצא על פני השטח ומכסה אותו, עתה נעסוק בקריאת התבליט של המפה – פני השטח עצמם, צורתם והפרשי גבהים בין נקודות שונות. החיסרון הגדול שבשרטוט מפה או תרשים על דף נייר, הוא אובדן המימד השלישי. במילים אחרות, באמצעות דף נייר דו מימדי קשה לייצג במדויק צורות תלת מימדיות ונפח. מפת הניווט כאמור נותנת לנו "מבט מלמעלה" על השטח, כך שלכאורה הכל ייראה שטוח, ללא הפרשי גבהים. כדי להתגבר על קושי זה, משתמשים במפות הניווט בקווי גובה.

קווי גובה הם קווים דמיוניים (מופיעים על המפה אך לא פיזית בשטח), המחברים את כל הנקודות הנמצאות באותו הגובה מעל פני הים. אלו הם קווים סגורים בצורות לא סימטריות, שאינם חוצים זה את זה, כך שבסופו של דבר מקבלים שרטוט המציג מעין טבעות או שכבות הנמצאות זו בתוך זו. הממפה של המפה משרטט את קווי הגובה כך שהפרש הגובה האנכי שבין הנקודות שעל קו גובה אחד לנקודות שעל קו גובה שכן, הוא קבוע בכל המפה. ערכו של הפרש הגובה הזה נקבע על ידי הממפה עצמו, ונכתב על המפה. הפרש אופייני למפת ניווט בקנה מידה של 1:25,000 הוא הפרש של 10 מטרים בין כל קו גובה.

קווי הגובה עלולים לבלבל הרבה נווטים, מתחילים ומנוסים כאחד. השרטוט הבא מציג את המעבר מממבט מהצד על גבעה בעלת שתי פסגות, לייצוג טופוגרפי על המפה בעזרת קווי גובה = מבט מלמעלה.

תחילה, מעבירים קווים דמיוניים "החותכים" את ההר בנקודות שוות גובה, ולאחר מכן מחברים אותן לקו, שנסגר ומקבל לבסוף את צורתו של ההר. בנוסף, ניתן להבחין כי הפסגה הימנית מתוארת במפה כבעלת קו גובה נוסף מעל הפסגה השמאלית. המשמעות היא, כמו שברור לנו מהמבט הצידי – הפסגה הימנית גבוהה מהשמאלית.

המעבר שתואר כאן, הוא למעשה המפתח לקריאה נכונה של קווי הגובה – זיהוי של קווי הגובה שהקוטר שלהם הוא הוא הקטן ביותר כפסגות, או בשפת הניווט "כיפות", בשל צורתן העגולה. בעזרת זיהוי הכיפות ניתן להבחין באזורים הגבוהים במפה, ולהבין האם בציר התנועה שלנו נעלה, נרד, או נשמור על גובה אחיד. למעשה, החשבון הזה די פשוט – כל קו גובה שהציר בו אנו הולכים חוצה, הוא תוספת של 10 או 5 מטרים – בהתאם למפורט בקנה המידה של קווי הגובה – באובדן או צבירת הגובה. כיצד נדע האם זהו אובדן גובה או טיפוס? לפי מה שכבר למדנו- נזהה את הכיפה של ההר, ונבדוק: אם אנחנו מצמצמים את מס' קווי הגובה בינינו לבין הכיפה ומתקרבים אליה, אז זו עלייה. אם אנחנו מגדילים את מספר קווי הגובה המפרידים בינינו לכיפה ומתרחקים ממנה, אז אנחנו יורדים. ספירת קווי חשובה בעיקר בתכנון הציר שלנו, באמצעות ספירה נכונה שלהם נוכל לקבל אומדן על הטיפוס והקושי בהשוואה בין הצירים השונים, ואף לדעת מאילו נקודות נוכל לראות למרחק הגדול ביותר.

מלבד ה"כיפות", ישנן צורות טופוגרפיות נוספות שחשוב להכיר. "אוכף" למשל, הוא התחום הנמצא בין שתי כיפות. אוכף לדוגמה מופיע בשרטוט הקודם:

שמו של האוכף ניתן לו כיוון שצורתו מזכירה את צורתו של אוכף לרכיבה על סוסים, שבו יש מעין שקע בין שתי גבעות.

שתי צורות חשובות נוספות הן השלוחה והוואדי – או בשמו העברי גיא. תוכלו למצוא את שתי הצורות כמעט בכל שטח ניווט, וכיוון שסימונן דומה, קל להתבלבל ביניהן. השלוחה כמו ששמה מעיד, היא כמו יד או כתף שההר שולח הרחק הלאה. למי שעומד במרכז השלוחה ייראו שלושה כיוונים של ירידה, וכיוון אחד של עלייה. גיא, הוא בדיוק ההפוך לשלוחה – מעין מסדרון "לתוך" ההר, וההולך בו תמיד נמצא בין שתי גבעות גבוהות ממנו. בניגוד לשלוחה, כיווני התנועה של הנע בוואדי יהיו שלושה כיווני עלייה, וכיוון ירידה יחיד.

סימון וואדיות ושלוחות דומה מאוד – קווים גליים שכמו "מצביעים" לכיוון מסוים, כמתואר באיור:

ואיך בכל זאת נבדיל בין הצורות השונות? ובכן אתם כבר יודעים שכדי לדעת את כיוון העלייה והירידה יש לבדוק את מיקום הכיפות, ולכן תמיד עלינו להסתכל על התמונה הרחבה ולבדוק היכן ממקומות הכיפות.
נשלים את השרטוט ונקבל כיפה מצד דרום מערב של הצורה, ולכן כיוון הירידה הוא צפון מזרח. כלומר ההר "שולח" לשון ארוכה בכיוון צפון מזרח, ולכן זו שלוחה:

חדי העין יבחינו בשלוחה נוספות בכיוון מערב, ובשלוחה פחות בולטת בכיוון דרום.

אם נשלים את השרטוט בצורה מעט אחרת, ונראה הצורה שלנו נמצאת בין שתי פסגות, נבין כי היא מייצגת גיא, הכלוא בין שתי שלחות אחרות:

אלו הצורות הבסיסיות של קווי גובה המופיעים במפה, אותם יש להתאים לנראה בשטח. כמובן שהמעבר מהתאוריה ליישומה יכול מאתגר, וסביר להניח שיידרש מעט תרגול והתנסות עד שתוכלו לקרוא את קווי הגובה וממש "לצייר" את פני השטח בדמיון על פיהם.

ולסיכום, ארבעת העקרונות שהצגנו כאן הם הבסיס להבנת מפות ניווט טופוגרפיות. המפתח להצלחה בניווט עובר דרך ארבעת השלבים הללו – הצפנה וכיוון נכון של המפה, הבנה של קנה המידה והאורכים במפה, הכרת המקרא וסימניו וכמובן הבנה בסיסית של קווי הגובה במפה. אז כעת, כל שנותר לכם הוא לקחת מצפן, נעליים ובגדים מתאימים, להרים את המפה ולהביט בה. אולי בתחילה תחוו מעט בלבול מכל הצבעים והסימנים, אך בסופו של דבר תוכלו לזהות את ארבעת המרכיבים המרכזיים. ומשם, אולי לא תאמינו, הדרך כבר יותר קלה.

אז למה אתם מחכים? נתראה בשטח!